מאמר: עמי ותמי בהשקפה פסיכואנליטית

מתוך מאמר שפירסם יחיל צבן: "לאכול ולגדול בספרות הילדים"

ההשקפה בפסיכואנליטית – פרויד

המעשייה מבטאת דרמות לא מודעות בנפש הילד. כל סיפור ויצירה מבטאים דרמה נפשית בילד.

המודע והלא מודע

ע"פ פרויד, המודע זה מה שהאדם יודע שהוא יודע. זה רגשות, מחשבות וזיכרונות הנמצאים בהישג ידינו. המודע מתנהל ע"פ חוקים הגיוניים.

הבלתי מודע כולל את התהליכים הנפשיים שהודחקו. מקרים שהעדפנו לשכוח, להשכיח אותם בגלל שהם הפריעו לנו ביום יום. למעשה הלא מודע מורכב מיצרים, דחפים, תשוקות, פחדים, חרדות, משאלות שאנחנו לא מעיזים לחשוב שיש לנו אותם. אנחנו דוחקים ודוחסים למוח דברים שאנחנו לא רוצים לזכור.

הלא מודע פורץ החוצה בחלומות. כשחולמים, בחלום קורים דברים שמפחידים מהם. בנוסף עם על ידי פליטות פה שאומר על מה באמת חושבים (חושף את המחשבה שיש בתת מודע)

ע"פ פרויד אנחנו מדחיקים 2 דברים עיקריים משני תחומים:

1) דברים שקשורים במין – פנטזיות, תשוקות וכו'.

2) מוות – חרדות ופחדים שמתקשרים למוות

לפי פרויד, הדבר המרכזי שדוחקים זה התסביך האדיפלי – אדיפוס המיתולוגי שרוצח את אביו בטעות ומתחתן עם אמא שלו. זה נמצא אצל כל ילד. זה הרצון של הילד להחליף את האבא ולהיות במקומו.

יצירות האמנות ע"פ פרויד, עוזרות לנו להשתחרר מהפחדים שהדחקנו. הן מספרות את הסיפור של הלא מודע בלי להסביר שזה קרה לנו. עוזר לילד להבין שהוא לא היחיד שזה קרה לו. הסיפור מבטא את הדילמות הנפשיות ומאפשר שחרור מההדחקות שלנו.

ע"פ פרויד, כשסיפור מדבר על מזון, הוא מדבר על אחת הטראומות המרכזיות בנפש של הילד. הכוונה היא לשלב האוראלי. זהו המשבר הראשון שאנחנו חווים בילדות. ב-18 החד' הראשונים של הילדות, חווים את העולם דרך הפה. התענוג הוא לאכול, לינוק. העולם כולו נתפס ע"י הילד כמשהו שאוכלים אותו.

ישנו משבר מרכזי נוסף, החוויה החושית המרכזית, זוהי היניקה. האם נתפסת בכל העולם כמקור העונג והחיים. עכשיו יש את הקטע שהתינוק בוכה כי הוא רעב והאם לא ניגשת אליו. יש 2 אפשרויות לפתרון המשבר:

1) בכל פעם שהילד יבכה, האמא תבוא אליו – זה יצירת מצב של תלות (המענה לכל דרישותיו). זה מוביל לקיבעון בשלב האוראלי. הקיבעון גורם לנו שכל פעם שניתקל במשבר, שיהיה לנו רע, אנחנו נחזור למצב הילדותי הזה. אנחנו זקוקים לנחמה, לאמא. אנשים שהם תלותיים ולא מצליח להם משהו בחיים הם בוכים ומקטרים עד שמוותרים להם. הם אנשים אגוצנטריים , מניפולטיביים.

2) מה קורה אם האמא אומרת שיבכה, האמא מתעלמת מן הבכי של הילד – הילד רעב ורעב ונוצר לו חסך. זהו קיבעון של חסך אוראלי. ילדים שסבלו מחסך מתמיד מהנקה של האם הופכים להיות אוראליים – מעשנים, זללנים, פטפטנים, שתיינים.

הדרמה האוראלית של המזון היא יותר מסובכת ממה שפרויד הציע והמשיכו לפתח אותה אחריו.

מה מתרחש בתחילת הסיפור?

המשבר – יש רעב, זה אומר לילד שיש רעב, זה שיש חסך, שלא מוכנים להזין אותו. האמא הופכת להיות רעה כי היא לא רוצה לתת אוכל (לרוב בהגדות האמא הרעה היא אמא חורגת מכיוון שאמא אמיתית לא יכולה להיות רעה), מצד שני, יש את הגישה שאומרת שהילד אומר שהוא זה שלא בסדר, שהוא אוכל את כל אוכל.

ע"פ פרויד, האוכל הוא סמל לאהבה של האם. אוכל מסמל שאמא אוהבת אותך. אם אין אוכל זה אומר שאין אהבה. בנוסף לזה, כשההורים אומרים שאין אוכל זה אומר שאי אפשר כל הזמן לאהוב את הילדים. זה לא דבר תמידי, שלא קיימת אהבה טוטאלית. המצב הזה של הרעב הוא גם רעב רגשי. הילד מרגיש שהוא לא רק יצור שרוצה לאכול כל הזמן אלא שרוצה גם אהבה כל הזמן.

כשהאמא רוצה לזרוק את הילדים ליער הם מבינים שהאמא לא אוהבת אותם יותר. זו חרדה שיש לילד, שאמא לא תאהב אותו יותר. האמא יכולה להסתדר לבד כי יש לה את אבא.

הילדים שומעים את אבא ואמא מדברים בחדר השינה. הם מציצים לחדר השינה של ההורים. פרויד קורא לזה הסצנה הפרימאלית. זו הסצנה שבה הילד מגלה שאבא ואמא היו שם לפניו, שהם זוג ושאמא אוהבת את אבא. זו טראומה לילד כי הוא מבין שיש לו תחליף.

הנטישה ביער – יער זה סמל לתוהו בבואו. היער הוא סמל ע"פ פרויד, לכוחות הטבע, ללא מודע. הכניסה ליעד של הגיבור בהגדות זה כניסה אל הלא מודע. זה מקום שבו שולט הטבע הפראי, היצר המיני והמוות. זה משלב פחדים שנמצאים בלא מודע.

הרגע הזה שהם מסרבים להישאר ביער – זה הרגע שהם מסרבים להתמודד עם הלא מודע, עם המוות. בפעם הראשונה הנזל משתמש בחלוקי נחל (חצץ). הוא מפזר את אבני החצץ ולכן הוא יכול ללכת בדרך חזרה. הוא משתמש בתבונה שלו, הוא משתמש במודע כדי לצאת מהלא מודע.

השלב השני הוא השלב הרגרסיבי – הנזל משתמש בלחם על מנת לזכות בעוד אוכל (חזרה הביתה). הנזל מחליף את התבונה בתשוקה. הוא יוצר מעגליות בחיים שלהם. הוא מראה תלות בהורים.

פרויד שואל למה יש יצירות שנשכחות, שנעלמות ויש כאלה שנשארות? ההסבר שלו הוא שאלו שנשארו הם אלו שמספרים עלינו, מספרים את הנפש שלנו. היער בסיפור הוא מקום הוא מקום שאפשר למות בו ב-2 דרכים:

1) הרעב שלך

2) אובייקט רעב לאחרים – בעלי חיים שיטרפו אותך

בית הממתקים – הילדים מגיעים אל בית הממתקים. הוא התגשמותה של הפנטזיה האוראלית של הילד. אבל יתרה מזאת, בית הממתקים הוא גם בית שמסמל חום, אהבה, מכסה. יש בית שמסמל מכסה ובית שמסמל אוכל. נוצרת בעיה, אם רוצים לגור בו אי אפשר לאכול אותו ואם רוצים לאכול אותו אז אי אפשר לגור בו – זה יוצר פרדוקס שמסמל את הפחד של הילד – שאם ימשיך להיות רעב וימשיך לאכול לא יישאר לו בית ואם הוא לא יאכל הוא ימות ויישאר בלי אהבה (הוא משמיד את עצמו). הוא צריך לוותר על אחד מהדברים – האוכל או ההורים. (אנחנו מאשימים את האובייקט שפגענו בו בתשוקות שלנו. הילד לא יודע להתמודד עם דברים שקורים בלי שליטה.

המכשפה – הרגע שבו הם אוכלים את הבית, כשהם מעמידים למבחן את הקטע האפשרי של שילוב הסיפוק והבית. המכשפה יוצאת ונותנת להם סיפוק יותר טוב. היא מציעה להם להיכנס אל הבית ומציעה להם אופציה של קיום יותר טובה. היא מציעה לביבות, תפוחים ועוד והיא מציעה להם מיטה לישון בה. הילדים חושבים שהם בשמים, בגן עדן. זה המקום שהמודע והלא מודע חיים בסבבה ביחד. כל התשוקות מתגשמות ולא מרגישים רע בגלל זה. הכל טוב ויפה. אין את הפער בין התשוקה לתודעה. אבל בבוקר גן העדן הופך לגהנום. בית הממתקים מתגלה כמקום שלא רק אוכלים אלא גם נאכלים. יש מעבר מתשוקה לאם לפחד העצום מפני המוות. מי שמייצג לילדים את הפחד מהמוות זה האמא הרעה שזו המכשפה. אחת הדמויות החזקות בתרבות זו המכשפה – האמא הרעה מאיימת לאכול את הילד (היה נהוג לחשוב שמכשפות אוכלות ילדים). לאכול ילד זה אומר להחזיר אותו לבטן. זה נקרא ההריון ההפוך. זה סיוט של הילד שאמא תחזיר אותו חזרה. הגהנום הופך להיות מקום בו חוזרים לבטן, אוכלים אותך. כולם אוכלים את כולם. הגהנום מתואר כסיר או כפה שאוכל. זה מקום שאתה חוזר באיזשהו מקום לרחם רע (בציורים רבים נראה השטן כשהוא אוכל אנשים).

מכשפה היא האמא הרעה. יש לה מאפיינים שהם לא נשיים. בימי הביניים האמינו שמכשפות עפות בשבת של ירח מלא והן אוכלות תינוקות.